דף הנחיות
מערך 1 – ואהבת לרעך כמוך
שקף מספר 1
הפסוק המלא: ֹלא תִ קֹּם וְֹלא תִ טֹּר אֶ ת בְ ּנֵי עַ מֶ ָּך וְאָ הַ בְ תָ ּ לְרֵ עֲ ָך כָ ּמֹוָך אֲ נִי ה' מופיע כחלק מהדרישות של הקב"ה
מעם ישראל 'קדושים תהיו'.
בשקף עוררנו למספר שאלות על החלק המפורסם של הפסוק. בחלק מהשאלות ניגע בהמשך המערך וחלק
נועדו רק לעורר שיח ולהגיע למסקנות.
מפרשי התורה נוגעים בשאלות אלו ונציע בפני הלומדים מעט מאשר דובר בענין:
ספורנו:
ואהבת לרעך. על דעת רבים שהלמ״ד נוסף כלמ״ד לאבנר ועל דעתי שהוא כמשמעו שיאהב הטוב לחברו כמו
לנפשו: וטעם אני ה׳. כי אני אלוה אחד בראתי אתכם:
מלבי"ם:
ואהבת לרעך כמוך: כבר העירו המפרשים שאי אפשר לומר שיאהב את חברו כאשר אוהב את עצמו שזה דבר
שאינו בכח הנפש. וגם אין לצוות על אהבה או שנאה שאין אדם מושל עליהם. אבל באמת האהבה הזאת מצוין
תמיד במלת "בנפשו" – "ויאהבהו יהונתן כנפשו", "כי אהבת נפשו אהבו", לא במלת "כמוך". וגם פעל "אהב"
תקשר תמיד עם "את" ופה נקשר עם למ"ד וכן לקמן )יט ד( "ואהבת לו כמוך". ויש הבדל בין מלת "את"
שמורה על הפעול ובין שימוש הלמ"ד שמורה ההגעה אל הדבר כמו "ונתן את מלכיהם בידך" – הוא הפעולה
בגוף העצם, "ונתן לו" – הוא ההגעה לידו. וכן תמיד.
אמנם כבר גדר זה הלל הזקן )שבת במה שלימד להגר כל התורה כולה על רגל אחד( מה דעלך סני לחברך
לא תעביד שאהבה זו הוא הפך השנאה, שיראה להגיע לחברו מה שרוצה להגיע לעצמו, הן מן התועליות, הן
משמירת הנזק. שישתדל בכל אשר הוא לתועלת חברו, הן לבריאות גופו, הן להצלחת נכסיו, בכל אשר ישתדל
לעצמו. וכל שכן שלא יגרום לו דבר אשר רוצה למנוע מעצמו. וזה מציין בשימוש הלמ"ד שמורה ההגעה לחברו
שירצה לחברו מה שירצה לעצמו.
בס"ד // עמוד 2
שקף מספר 2
מעשה מוכר זה מעורר מחשבה. נביאו כאן במלואו:
"תנו רבנן: מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי. אמר לו: כמה תורות יש לכם? אמר לו: שתיים, תורה שבכתב
ותורה שבעל פה. אמר לו: שבכתב אני מאמינך ושבעל פה איני מאמינך; גיירני על מנת שתלמדני תורה שבכתב.
גער בו והוציאו בנזיפה. בא לפני הלל, גייריה. יומא קמא ]ביום הראשון[ אמר לו: א"ב ג"ד. למחר אפיך ליה
]=הפך לו[. אמר לו: והא אתמול לא אמרת לי הכי? אמר לו: לאו עלי דידי קא סמכת? דעל פה נמי סמוך עלי!
]אם אתה סומך עלי, סמוך עלי גם בתורה שבעל פה[.
שוב מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי, אמר לו: גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על
רגל אחת. דחפו באמת הבניין שבידו. בא לפני הלל, גייריה. אמר לו: דעלך סני לחברך – לא תעביד ]=מה
ששנוא עליך, אל תעשה לחברך[; זו היא כל התורה כולה, ואידך פירושה הוא – זיל גמור ]=והשאר פירוש הוא,
לך ולמד[". )שבת לא ע"א(.
במעשה הראשון מלמד הלל את הנכרי את חשיבות המסורת היהודית. במעשה השני מבקש הנכרי להעמיד את
כל היהדות על יסוד אחד. האם זה אפשרי? מדוע דחה אותו שמאי ולמה ב'אמת הבנין'?
במהרש"א כתב:
על רגל אחת וכו'. נראה שגם הוא נתכוין לפי התשובה דהלל דהיינו שילמדנו שכל התורה תהיה לה רגל ויסוד
אחד ואמר שדחפו שמאי באמת הבנין ולעיל לא אמר אלא שגערו בנזיפה והיינו משום דהכא רמז לו כמו
שהבנין אי אפשר לו לעמוד ביסוד אחד כן התורה רחבה במצותיה אי אפשר לה ליתן יסוד אחד וכן רמז לו לקמן
באמת הבנין גבי על מנת שיעשוני כהן גדול דאין התורה עומדת על יסוד הכהונה לבד. ואמר דהלל למדו דעלך
סני לחברך לא כו'. והיינו דכתיב בתורה ואהבת לרעך כמוך וגו' ויש לעיין בזה גם שאמר ליה בלשון תרגום שכן
היה לשונם אז בירושלים מכל מקום אמאי שינה לומר לו בלשון שלילה דעלך סני כו' דתרגום מלישנא דקרא
הל"ל ותרחמיה לחברך כוותך כת"א וי"ל דמשמע ליה דקרא לא איירי אלא בכי האי גוונא בל"ת דגביה לא תקום
ולא תטור כתיב ועלה קאי ואהבת לרעך וגו' שלא תעשה לו רעה מכל דסני לך כו' אבל לגבי לעשות לו טובה
לא קאמר ואהבת לרעך כמוך כדאמרינן חייך קודמין לחיי אחיך וכן מוכיחין דברי ת"י ע"ש ודו"ק.
בספר 'כלי יקר' על התורה הוסיף ונתן טעם נפלא במעשה זה:
ואהבת לרעך כמוך. ארז"ל זה כלל גדול בתורה ובמסכת שבת: מעשה בההוא גר שאמר למדני כל התורה כשאני
עומד על רגל אחד ולמדו הלל פסוק ואהבת לרעך כמוך כל דעלך סני לחברך לא תעביד ואידך פירושא זיל
גמור.
וכפי הנראה שהגר היה גר צדק ולא היה מהתל התולים לומר בדרך שחוק שילמדו כל התורה בעוד שהוא עומד
על רגל אחד ממש, אלא ודאי בקש ממש שיעמיד לו כל מצות התורה על יסוד אחד דהיינו רגל אחד אשר עליו
יעמיד לו כל המצות כדי שלא יבא לידי שכחה המצויה בגר אשר לא למד מנעוריו כלום ממצות התורה, ע"כ
בקש ממנו שימסור לו כלל אחד הכולל כל התורה ועל דרך המליצה אמר כשאני עומד על רגל אחד, וכוונתו
למסור לו דבר הנאמר מהרה בלשון קצר והיינו ג"כ יסוד ורגל אחד וע"י שיזכור כלל זה יזכור את כל מצות ה'.
ולמדו פסוק ואהבת לרעך כמוך אני ה', כי כבר ארז"ל בא חבקוק והעמידן על אחת שנאמר וצדיק באמונתו יחיה
וזה אינו סותר דברי הלל. כי כל מצות התורה הם על שני סוגים: האחד הוא, המצות שבין אדם למקום ב"ה
בס"ד // עמוד 3
ויסוד לכולם האמונה בה'. השני הוא, המצות שבין אדם לחבירו ויסוד לכלם פסוק ואהבת לרעך כמוך. ומטעם זה
היו הכרובים פורשים כנפים למעלה מחוי כלפי מעלה כנגד המצות שבין אדם למקום, ופניהם איש אל אחיו כנגד
המצות שבין איש לחבירו, וכשאמר כאן על רגל אחד היינו יסוד אחד לכל סוג וע"כ אמר לו פסוק ואהבת לרעך
כמוך ועל רגל זה העמיד לו כל המצות שבין אדם לחבירו, ואמר לו גם סוף הפסוק אני ה' דהיינו היסוד שעליו
העמיד חבקוק כל מצות התורה והיינו האמונה בה', ומאמר אני ה' דוגמת דבור אנכי הכולל כל דברות ראשונות
שבין אדם למקום ב"ה וחותם לכולם כבוד או"א כי מסוף דברו ניכר שראש דברו אמת, יען כי יוקח ק"ו מן כיבוד
אב ואם אל כיבוד השותף הג' ית' שמו הלא הוא אביך קנך. ודבור לא תחמוד כולל כל חמשה דברות אחרונות
והוא כנגד ואהבת לרעך כמוך כי שניהם כוללים כל המצות שבין אדם לחבירו, וכן א"ר לוי עשרה דברות כתובים
בפרשה זו ומסיק שדבור לא תחמוד כנגד ואהבת לרעך כמוך ע"ש.
לפי דבריו הלל העמיד את התורה על שתי יסודות עיקריים, מצוות שבין אדם למקום ומצוות שבין אדם לחברו.
בהמשך השיעור ניגע בהסברים נוספים.
שקף מספר 3
רש"י מביא שני פירושים לתשובתו של הלל:
דעלך סני לחברך לא תעביד – 1( ריעך וריע אביך אל תעזוב )משלי כז( זה הקב"ה אל תעבור על דבריו שהרי
עליך שנאוי שיעבור חבירך על דבריך. 2( לישנא אחרינא )לשון אחר, פירוש אחר( חבירך ממש כגון גזלה גנבה
ניאוף ורוב המצות: )רש"י(.
בשני השקפים הבאים נעמוד על עומק שני הפירושים הללו.
שקף מספר 4
בשקף זה נעמוד על פירושו הראשון של רש"י. בפירוש זה מתייחס רש"י למערכת הקשר בינינו לבין השי"ת
כקשר של ידידות.
יבוא ידיד בן ידיד לידיד ובחלקו של ידיד ויתכפרו בו ידידים. יבוא ידיד זה שלמה דכתיב וישלח ביד נתן הנביא
ויקרא את שמו ידידיה. בן ידיד זה אברהם דכתיב מה לידידי בביתי. ויבנה ידיד זה בית המקדש דכתיב מה
בס"ד // עמוד 4
ידידות משכנותיך. לידיד זה הקב"ה דכתיב אשירה נא לידידי. בחלקו של ידיד זה בנימין שנאמר לבנימן אמר
ידיד ה'. ויתכפרו בו ידידים אלו ישראל דכתיב נתתי את ידידות נפשי בכף אויביה )ילקוט שמעוני, קסו(.
המחויבות לקשר ולקיום המצוות הוא מכוחה של ברית הידידות הזו. כאשר הלל מבקש לחדד את יסוד התורה
כולה הוא מתבסס על כך שקיימת 'רעות' בינינו לבין השי"ת.
בשקף זה הדגשנו את סיבת הדרישות של אלוקים מעמנו: לטוב לך. המחויבות שלנו נובעת מהידידות, ודרישותיו
של הא-ל הן לטובתנו.
לשון הרמב"ן: "מה ה' אלהיך שואל מעמך" – נמשך אל לטוב לך יאמר איננו שואל מעמך דבר שיהיה לצרכו
אלא לצורכך כטעם אם צדקת מה תתן לו רק הכל הוא לטוב לך ואמר הטעם כי לה' אלהיך השמים ושמי
השמים הארץ וכל אשר בה וכולם נותנים כבוד לשמו איננו צריך לך רק באבותיך חשק ויבחר בזרעם אחריהם
מכל העמים בכם שאתם מבחר זרעם ולא בישמעאל ולא בעשו וטעם כיום הזה כי כן יהיה בכל זרעם לעולם
וכבר פירשתי )לעיל ז ז( החשק והבחירה ופירוש שמי השמים גלגלי ארבעה יסודות שהם בכח השמים למטה
מהם כענין הארץ וכל אשר עליה וכן הוא אומר במזמור הללו את ה' מן השמים הללוהו במרומים והזכיר
מלאכיו וצבאיו ושמש וירח וכוכבי אור ואחר כך הללוהו שמי השמים.
שקף מספר 5
שקף זה מתמקד בפירושו השני של רש"י. אנו ננסה להבין כיצד כלל זה כולל את כל התורה כולה.
איך 'יודעים את אלוקים'? מדוע ניתנה התורה לאברהם אבינו?
השכל וידוע אותי: לדעת כי ה' עושה חסד צדקה ומשפט. זו 'ידיעת ה'. הסיבה שאברהם קיבל את התורה היא
כי הוא יכול להעביר את 'דרך ה", היינו, עשיית צדקה ומשפט, גם לדורות הבאים.
'כי מתחילה אמר שתשמור חוקותיו ועדותיו אשר ציוך, ועתה יאמר גם באשר לא ציוך תן דעתך לעשות הטוב
והישר בעיניו, כי הוא אוהב הטוב והישר' )רמב"ן, פרשת ואתחנן(.
לפי זה ניתן להבין כי מטרת כל התורה כולה להפוך אותנו להולכים בדרך ה', עושים צדקה ומשפט.
בס"ד // עמוד 5
שקף מספר 6
לאחר שהבנו את עוצמתו של המשפט ננסה לגעת מעט במשמעותו.
מה קורה כאשר שני אנשים נמצאים במדבר ויש להם מעט מים לשתיה, כמות שמספיקה רק לאדם אחד?
שניים שהיו מהלכים בדרך וביד אחד מהם קיתון של מים:
אם שותים שניהם – מתים
ואם שותה אחד מהן – מגיע לישוב.
דרש בן פטורא: מוטב שישתו שניהם וימותו, ואל יראה אחד מהם במותו של חבירו. עד שבא רבי עקיבא ולימד:
"וחי אחיך עמך" – חייך קודמים לחיי חברך. )בבא קמא, סב, ב(.
כיצד מתאימה מסקנה זו לדרישת התורה 'כמוך'? האם צריך לאהוב את השני בדיוק כמו שאנו אוהבים את
עצמנו או שבסופו של יום חיינו קודמים?
שקף מספר 7
בשקף זה נציב מחלוקת ראשונים, בין הרמב"ם שסובר כי החיוב הוא אכן לאהוב את השני בדיוק כמו את
עצמך, לבין הרמב"ן הטוען כי זו דרך הפלגה.
כך כותב הרב דסלר: ביאור דבריו )=הרמב"ן( שאין פירוש המצווה: הרי האדם הפשוט רוצה שיהיו עושר וכל
טובה רק לו ולא לחברו, אולם נצטווינו על ההיפך שנרצה שיהיה כל הטוב לחברנו ולא נו, כי זה מן הנמנע.
אלא ביאור המצווה הוא: שכל אדם בטבעו מרגיש 'פרטיות' ותמיד הוא מחפש איזה דבר או איזו מעלה או אפילו
נקודה קטנה אשר יכול לחשוב שבה הוא מצטיין לגבי אחרים. נקודה זו חיונית היא עבורו ובכל נפשו ילחם
שיכירו בה את הצטיינותו כי הוא רואה בזה את כל עצם התפרטות אנוכיותו, בזה נבדל מאחרים. אולם התורה
הקדושה מגלה שמידה זו הינה פחיתות וקנאה, כי מה חסר הוא באמת אם חברו יש לו מעלה כמוו? רק דמיון
שירצה להתכבד על חשבון חברו.
לכן ציוותה התורה הקדושה שיוותר על הצטיינותו למען אהבת רעהו. אם עשיר הוא ובזה מוצא את עצמו מורם
מעם, מצוותו היא שירצה שיתעשר חברו כמותו ויכיר שלא יופחת ערכו האמיתי על ידי זה, אם חכם הוא ירצה
שחברו יהיה חכם כמותו וכדומה. )מכתב מאליהו, כרך ג, עמוד 89(.
בס"ד // עמוד 6
ספר החינוך:
לאהוב כל אחד מישראל אהבת נפש, כלומר שנחמול על ישראל ועל ממונו כמו שאדם חומל על עצמו וממונו,
שנאמר: ואהבת לרעך כמוך. ואמרו זכרונם לברכה: דעלך סני לחברך לא תעביד. ואמרו בספרי: אמר רבי עקיבא
זה כלל גדול בתורה, כלומר שהרבה מצוות שבתורה תלויין בכך, שהאוהב חבירו כנפשו לא יגנוב ממונו ולא
ינאף את אשתו ולא יונהו בממון ולא בדברים ולא יסיג גבולו ולא יזיק לו בשום צד. וכן כמה מצוות אחרות
תלויות בזה, ידוע הדבר לכל בן דעת.
שורש המצוה ידוע, כי כמו שיעשה הוא בחבירו כן יעשה חבירו בו, ובזה יהיה שלום בין הבריות.
ודיני מצוה זו כלולים הם בתוך המצוה, שכלל הכל הוא שיתנהג האדם עם חבירו כמו שיתנהג עם עצמו, לשמור
ממונו ולהרחיק ממנו כל נזק, ואם יספר עליו דברים יספרם לשבח ויחוס על כבודו ולא יתכבד בקלונו, וכמו
שאמרו זכרונם לברכה המתכבד בקלון חבירו אין לו חלק לעולם הבא. והמתנהג עם חבירו דרך אהבה ושלום
ורעות ומבקש תועלתם ושמח בטובם, עליו הכתוב אומר ישראל אשר בך אתפאר.
ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן. ועובר עליה ולא נזהר בממון חבירו לשומרו, וכל שכן אם הזיק אותו בממון
או צערו בשום דבר לדעת, ביטל עשה זה, מלבד החיוב שבו לפי הענין שהזיקו כמו שמפורש במקומו.
שקף מספר 8
ממשיכים בדיון כיצד ניתן להבין את פירוש המילה 'כמוך'.
כתיב: 'לא תקום ולא תטור את בני עמך' היך עבידא? )איך מסתבר שימחול אדם על עלבונו?( הוה מקטע קופד
ומחת סכינא לידוי תחזור ותמחי לידיה? )היה חותך בשר וירד הסכין לתוך ידו, וכי יעלה על הדעת שינקום מידו
ויחתוך ידו הראשונה על שחתכה ידו השניה? כן הדבר הזה, כיון שכל ישראל גוף אחד הוא דין הוא שלא ינקום
מחברו(. )ירושלמי, ט, ד(
בדברי הירושלמי אנו רואים כי עם ישראל כולו נחשב גוף אחד.
דברי הירושלמי מתייחסים לנקמה, בדומה לתחילת הפסוק.
ואהבת לרעך כמוך. א״א לפרש כמשמעו כידוע דחייך קודם לחיי חבירך אלא הרמב״ם פי׳ בהל׳ אבל פי״ד
כמו שאתה חפץ מחברך. והדבר מובן שלא יסכל האדם שחבירו יאהבהו כמו נפש עצמו אלא בגדר הראוי לפי
הקורבה וד״א. באותו אופן עליך לאהוב בני אדם. ולפי זה הפי׳ קאי בסמיכות לאזהרה הקודמת שכמו שאתה
חפץ אם עשית רעה לאדם שלא ינקום ממך אלא יעבור על פשעך כך תנהג עם רעך כך יש לפרש הסמיכות לפי׳
הרמב״ם ומלשון הירושלמי למדתי פי׳ אחר להסמיכות. וז״ל הירושלמי נדרים פ״ט ה״ד כתיב לא תקום ולא
תטור את בני עמך האיך עבידא הוי מקטע קופר ומחת סכינא לידיה תחזור ותמחי לידיה ואהבת לרעך כמוך
רע״א זה כלל גדול בתורה. פי׳ שהנקימה בחבירו דומה לאדם שמחתך בשר ולא נזהר היד שאוחז הסכין והכה
בסכינו על ידו השנית אם תעלה עה״ד לחזור ולהכות את היד החותך ולנקום בה כך ואהבת לרעך כמוך אחר
לא תקום וגו׳ שאע״ג שחיי עצמו וטובתו קודם לשל חבירו מכ״מ ה״ה כמו האדם בעצמו שאע״ג שאין ראוי
לאיזה אבר להכות אבר השני מכ״מ אם כבר הכה אין לנקום מהאבר המכה כך אין לנקום מחבירו אחר שכבר
הזיק אותך וה״ה כמוך שכל ישראל נפש אחת. וע׳ מש״כ בס׳ דברים ל״ב ט׳ בביאור יעקב חבל נחלתו ובספר
בראשית מ״ט כ״ד: )העמק דבר להנצי"ב(.
בס"ד // עמוד 7
שקף מספר 9
לכאורה, אם הציווי הוא להשוות בינינו לבין חברנו, מה נעשה כאשר המצב שלנו לא מזהיר?
תשובת המדרש פותחת פתח להבנה נוספת בנימוק של מצווה חשובה זו.
ר' עקיבא אומר: ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה:
שלא תאמר הואיל ונתבזיתי יתבזה חבירי עמי, הואיל ונתקללתי יתקלל חבירי עמי.
אמר רבי תנחומא: אם עשית כן, דע למי אתה מבזה, בדמות אלהים עשה אותו. )בראשית רבה, כד, ז(.
שקף מספר 10
סיום הפסוק 'אני ה' שעסקנו בו בדברי הכלי יקר המצוטטים לעיל מוביל את רבי שמעון בן אלעזר למסקנה
נוספת:
ר׳ שמעון בן אלעזר אומר בשעה של גדולה נאמר דבר זה ואהבת לרעך כמוך אני ה' בראתיו אם אתה אוהבו
אני נאמן לשלם לך שכר טוב ואם לאו אני דיין לפרוע: )אבות דברי נתן, טז, ד(.
מסקנה זו מצטרפת לנלמד בשקף הקודם.
אַ דְ ּרַ בָ ּה, תֵ ּן בְ ּלִ בֵ ּנּו שֶ ׁנִ ּרְ אֶ ה כָ ּל אֶ חָ ד מַ עֲ לַ ת חֲ בֵ רֵ ינּו וְ לא חֶ סְ רונָ ם, וְ שֶ ׁנְ ּדַ בֵ ּר כָ ּל אֶ חָ ד אֶ ת חֲ בֵ רו בַ ּדֶ ּרֶ ְך הַ יָ ּשָ ׁר וְ הָ רָ צּוי
לְ פָ נֶ יָך, וְ אַ ל יַ עֲ לֶ ה ׁשּום שנְ אָ ה מֵ אֶ חָ ד עַ ל חֲ בֵ רו חָ לִ ילָ ה ּותְ חַ זֵ ּק הִ תְ קַ שְ ּׁרּותֵ נּו בְ ּאַ הֲ בָ ה אֵ לֶ יָך, כַ ּאֲ שֶ ׁר גָ ּלּוי וְ יָ דּועַ לְ פָ נֶ יָך.
שֶ ׁיְ ּהֵ א הַ ּכל נַ חַ ת רּוחַ אֵ לֶ יָך )רבי אלימלך מליז'ענסק(.
ניתן להיעזר בדף הפירושים המצורף
להארות, הערות ותגובות:
משה שמעון אופן
0548496992
moshe.oppen@gmail.com