קדיש
"יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא."
אנו מכירים את המילים הללו, שנכתבו בשפה זרה, כמעט בעל פה. הם נאמרים ברטט בכל טקס אזכרה, ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל וביום הזיכרון לשואה ולגבורה.
בפועל, מדובר בתפילה עתיקה המבטאת כמיהה להגדלת שמו וכוחו של הבורא, הפותחת במילים (בתרגום לעברית) "יתגדל ויתקדש שמו הגדול". התפילה חוברה בתקופה בה השפה הנפוצה הייתה ארמית.
משפט הליבה של הקדיש הינו משפט-השבח "יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא" (יהא שמו הגדול מבורך לעולם, ולעולמי עולמים) המהווה תרגום חופשי של המשפט "בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד". משפט שלא נכתב בתנ"ך, אך נוכח בסידור התפילה לאחר קריאת הפסוק "שמע ישראל", נאמר בבית המקדש ביום הכיפורים (וכיום בבית הכנסת) ובמקומות נוספים. במסורת היהודית מיוחס המשפט ליעקב אבינו בערוב ימיו, עת התכנס לברך את בניו.[1]
הקטעים הפותחים והסוגרים חוברו ככל הנראה בבבל בראשית תקופת התלמוד (המאה ה-2).
במקור, תוקנה התפילה כדי לאומרה בסיום קריאה בתורה או דרשת הרב בבית הכנסת. מאוחר יותר היא נכנסה לסידור התפילה ונאמרת בסיומה של התפילה או בסיום חלקים מסוימים בה. בתקופות מאוחרות יותר החלו לומר את הקדיש גם בבתי הקברות.
רבה הראשי לשעבר של ישראל, הרב ישראל מאיר לאו, בספרו "הנחת יסוד" (עליו מבוססים קבצים אלה) מספר כי כשהשתחרר עם אחיו ממחנה בוכנוולד, נודע לו שהוא יתום לא רק מאב אלא גם מאם. אז אחיו לימד אותו את מילות הקדיש, וזה היה השער שלו לעולם היהדות.
הבקשה ש"יתגדל ויתקדש שמיה רבה" אחר פטירתו של האדם, מספקת הצצה מסוימת לתכלית חייו של האדם עלי אדמות: בעין היהדות, תפקידו של האדם הוא להוות נוכחות של ערכי הרוח האלוקיים בתוך העולם החומרי. באמצעות קיום המצוות, לימוד התורה ואימוץ נורמות מוסריות גבוהות, מצהיר האדם כי יש כוח עליון לבריאה.
כשאדם נפטר, נוצר חלל רוחני. התחינה של הבן באמצעות הקדיש נועדה למלא את הוואקום הזה, והציפייה שאכן שמו של הבורא יתעלה, על אף החסר.
הקדיש, בדומה למצוות ומעמדים אחרים העונים למעמד המיוחד של "דבר שבקדושה" (אמירת "ברכו את ה' המבורך", ו"קדושה") יכולה להיעשות רק בקבוצת אנשים הכוללת לפחות עשרה. עיקרון זה מסיק התלמוד[2] מן הפסוק וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל."[3]
המאזינים עונים "אמן" על חלקים מסוימים בקדיש, וכאמור, מצטטים יחד עם קורא הקדיש את המשפט "יהא שמיה רבא".
ישנם כמה נוסחאות של קדיש. בתחילת התפילה החזן אומר קטע קצר מתוך הקדיש, המכונה "חצי קדיש", ומכאן גם הביטוי "קדיש שלם" הכולל בתוכו גם כמה תפילות. האחרונה והמפורסמת שבכולן היא "עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו הוּא (בְּרַחֲמָיו) יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן".
בקשה נוספת המשובצת בתפילת הקדיש הנאמר מיד לאחר התפילה היא שהתפילה תתקבל, ומכאן "קדיש תתקבל" (המילה תתקבל משמשת גם בשפה הארמית) נוסח קצר יותר אומר היתום, הן בסיום התפילה והן בבתי הקברות, והוא מכונה "קדיש יתום".
ישנם נוסחים שונים בעדות השונות לנוסח המדויק של הקדיש, וכן עוד כמה נוסחאות קדיש במקרים נדירים יותר, כמו קדיש הנאמר בעת מסיבת סיום מסכת, הכולל בקשה ארוכה לבניין ירושלים ושיבת ציון.
בעת שלטונו של ניקולאי הראשון, קיסר רוסיה הגיעה משלחת רבנים לפטרבורג, כדי להתייצב לפני הצאר ולהתחנן בפניו לבטל את אחת מגזרותיו שהגבילה את היהודים.
היה זה בתקופת חגי תשרי ובימים ההם טרם היו בתי-כנסיות בפטרבורג, שהייתה אז אסורה למגורים עבור היהודים.
אולם בבירה שהו מספר גדול של חיילים יהודים, "חיילי ניקולאי", קנטוניסטים לשעבר, שלהם הותר לגור שם. היה להם מנין משלהם, והרבנים התפללו שם ביום הכיפורים.
בעת שהגיעו לתפילת הנעילה, ניגש אל התיבה אחד החיילים, ובטרם התחיל את אמירת הקדיש עם הניגון המסורתי שלפניו, פתח ואמר: "ריבונו של עולם! עמך ישראל עומדים ומבקשים לפניך נחת מבנים, בריאות, אריכות ימים ופרנסה. אך אנו, "חיילי ניקולאי", האם נבקש נחת מבנים? הרי בנים אין לנו, כולנו רווקים. נבקש אריכות ימים? החיים שלנו אינם חיים. האם נבקש פרנסה? הרי את כדי מחייתנו אנו מקבלים מן הצאר.
לעצמנו אין לנו מה לבקש, וכל מה שאנו מבקשים הוא, רק בשבילך: יתגדל ויתקדש שמיה רבא!
[1] תרגום ירושלמי, בראשית מט, א
[2] ברכות כא, ב
[3] ויקרא כב, לב
