ברכת הבנים
לא משנה מה עבר עלינו בשבוע החולף, לאלו טונים הגיעו הוויכוחים שלנו עם הורים / הילדים, כמה כעסנו, צחקנו, נעלבנו והתפייסנו, ברגע אחד בשבוע עומדים האם והאב מול הבת והבן ברגע של איחוד משמעותי: איחוד מול תפקידי העל ומטרת חייהם.
הרגע בו נכנסת שבת.
ברגע הזה האב, ובקהילות מסוימות גם האם, מברכים את הילדים שיזכו להשלים את ייעודם בעולם כמו אימהות ואבות האומה.
המקור הראשון למנהג זה נמצא בימיו האחרונים של יעקב אבינו, אז הוא קורא ליוסף ומברך את בניו, מנשה ואפרים, והוא אף מוסיף משפט ואומר: " וַיְבָרֲכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמוֹר בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה וַיָּשֶׂם אֶת אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּׁה." כלומר, כשעם ישראל ירצה לברך את בניו, הוא יברך אותם במילים ישימך א-להים כאפרים וכמנשה.
חשוב לציין כי ברכת הבנים אינה חובה, ולא נכנסה לספרות ההלכה, אלא מנהג – כלומר נורמה מסוימת אותה קיבלו על עצמן קהילות מסוימות בישראל.
אף שלמנהג אין מעמד של הלכה-המחייבת, בקרב קהילות ישראל מקפידים לקיים אף מנהגים מאוחרים, תוך שזוכרים כי המעמד הוא מנהג בלבד. וככל שהוא מתנגש עם ערכים אחרים, מצוות מהתורה, מדברי חז"ל או עם הלכות אחרות, הוא אינו דוחה אותן (בדרך כלל)
במנהג זה, גם אלו שאין נוהגים לברך את הילדים מידי ליל שבת – מברכים אותם פעם אחת בשנה, בכניסתו של היום הקדוש ביותר, יום הכיפורים.[1]
עבור ילדים והורים רבים, מדובר ברגע מרגש במיוחד. רגע שיא אותו הם נוצרים כל חייהם.
כאמור איננו יודעים בוודאות מתי והיכן פשט המנהג לברך את הילדים בליל שבת. המקור של ברכת האב לבן בעת ברית המילה מופיע בתרגומו של רבי יונתן בן עוזיאל "בָּךְ יוֹסֵף בְּרִי יְבָרְכוּן בֵּית יִשְרָאֵל יַת יְנוּקָא בְּיוֹמָא דִמְהוּלְתָּא לְמֵימָר יְשַׁוִינָךְ ה' כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶׁה" (בך יוסף בני יברכו בית ישראל את התינוק ביום המילה לאמור: ישימך ה' כאפרים וכמנשה)
לברכה מידי ליל שבת אנו מוצאים אזכורים ראשונים כבר במאה ה-16, בחיבורו של רבי חיים בן בצלאל, אחיו של המהר"ל מפראג, שחי ופעל בפולין ובגרמניה. בהמשך נמצאו איזכורים לכך בחיבורים רבים באירופה ובתימן[2]. שם גם מופיע המנהג להניח את ידי המברך על ראשו של הילד, כפי שמופיע גם בתמונות, יצירות, ופריטי יודאיקה רבים מאותה התקופה.
יש המייחסים מנהג זה לאר"י הקדוש, רבי יצחק בן שלמה לוריא, גדול מקובלי צפת שחי ופעל במאה ה-16 ומיסד בה את חכמת הקבלה, אותה העביר לתלמידיו הרבים.
לצד זאת, מקורות מוקדמים מלמדים על מנהג שהיה נפוץ לנשק את ידי האם בליל שבת, לאחר התפילה. מנהג זה מזכיר רש"י, פרשן המקרא והתלמוד הנודע בן המאה ה-10, בפירושו לתלמוד הבבלי[3]. המנהג אף נכנס אל תוך ספרות ההלכה בחיבור "מגן אברהם"[4] שנכתב כפירוש סביב ה"שולחן ערוך".
לבנים: יְשימְךָ אֱ-לֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה
לבנות: יְשימֵךְ אֱ-לֹהִים כשָרָה רִבְקָה רָחֵל ולֵאָה
יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ: יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ: יִשּא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשם לְךָ שָׁלוֹם: [5]
קל להבחין כי בעוד את הבנות מברכים שתזכינה להיות כאימהות האומה, את הבנים אין מברכים שיהיו כאבות האומה, אברהם יצחק ויעקב, אלא שיהיו כשני בניו של יוסף, שנולדו לו בגולה, במצרים.
יוסף קרא לבנו הבכור מנשה, על שם התלאות שגרמו לו לשכוח את בית אביו (נשיה = שכחה) ולשני קרא אפרים, על כך שדווקא במעמקי הגולה הוא הצליח להקים את ביתו ומשפחתו, לפרות ולרבות.
יעקב אבינו, בעת שברך את בני יוסף, הקדים את ברכתו של אפרים על פני מנשה. בכך הוא העביר מסר כביר לעם כולו, להיסטוריה המאתגרת שלו, ולתקופות הלא-פשוטות שהוא יעבור: אל תסתכלו לאחור, על הבית שעזבתם ושנחרב. הסתכלו קדימה, על הילדים ועל היכולת לבנות ולהקים את עצמכם מחדש, גם במצב הלא-אופטימלי בו אתם נמצאים.
כוח זה שמר על האומה היהודית בכל תלאות הגולה. כוח האופטימיות, ראיית הטוב, והאמונה בעתיד טוב יותר.
הסבר נוסף קשור לעובדה כי אפרים, הצעיר, הועדף על פני אחיו הבכור מנשה. מנשה עשוי היה לזעום על כך, לחוש תחושת קיפוח ולנטור איבה. כפי שהיה בין קין להבל, כשא-להים העדיף את מנחתו של הבל הצעיר. בין ישמעאל ליצחק, בין עשיו ליעקב, ובין יוסף לאחיו.
אולם מנשה שתק. הוא הבין שהוא ואחיו פועלים יחד למען מטרה נעלה, ואין לו במה להתקנא באחיו. יעקב, כשזיהה תכונה זו, ביקש להטמיע אותה בקרב כל האחיות והאחים במשך קיומו של העם, בכדי לשמור על המרקם המשפחתי והחברתי, שלא יהרס על ידי שנאת החינם.
בלשון הקודש ישנה משמעות לכל מילה, לכל שורש, ולכל אות המרכיבה אותה. פירוש המילה "ברכה" הוא ריבוי ושפע. הליך של התפשטות והתרחבות. יש המוצאים ביטוי זה באותיות המרכיבות את המילה: הערך הספרתי (גימטריה) של האות ב' הינו 2, של האות כ' הוא 20, ושל האות ר' הינו 200. כל אות מהווה מכפלה של עשר ביחס לערך הקודם. המילה עצמה מראה כאן מעין פירמידה גאומטרית המסמלת מודל של התרחבות והתרבות.
ביטוי נוסף הקשור לשורש זה לקוח מעולם החקלאות: הברכה. במקור, מרכיבים ענף צעיר לתוך העץ הבוגר. כך שהעץ הצעיר מקבל את התכונות והכוחות של העץ הבוגר, ומיישם אותן בכוחותיו הרעננים.
בברכה, האב "מבריך" את בנו, מאציל עליו מתכונותיו, מלמד אותו אלו תכונות אופי חיוביות יש לו, ומכוון את הדרך למטרת העל אליה הבן עשוי לשאוף ולהגיע. כך הבן מקבל כוחות מאביו וממשיך אותם לעצמו ולדורות הבאים.
[1] הרב אברהם דנציג (המאה ה-19) "חיי אדם", סימן קמד, יט
[2] סידור מוהרי"ץ, "מורי צלאח", רבי יחיא צלאח, המאה ה-18.
[3] בבלי, עבודה זרה, דף יז, א
[4] בחיבורו של רבי אברהם אבלי הלוי גומבינר, פולין, המאה ה-17.
[5] ויקרא ו, כד
